חיים אטקין-שמאות רכוש ומקרקעין - פרק 5- עולים לארץ ישראל, או נוסעים לאמריקה?


עברית  |  English  |  Русский  |  français  |  عربي  |  
הרשם כמנוי חינם על "סקירה שבועית" וקבל מתנה !  |  מתקשרים איתי בפשטות ובמהירות דרך ה - WhatsApp ומקבלים מענה מהיר || צור עימי קשר בווטס אפ 052-3728828 וקבל מענה מהיר בתוך לא יאוחר מ- 24 שעות ||  |  
תאריך ושעה
 


 

      
      
    
        
         

סקירה שבועית
הרשם לרשימת התפוצה

להרשמה לחץ כאן

לארכיון הסקירות

שתף Share
FacebookTwitter




iPhone Supported
 


  סרוק  ומייד נדבר
 

דף הבית >> למרות הכל ניצחתי >> פרק 5- עולים לארץ ישראל, או נוסעים לאמריקה?
 
היום, כשאני נזכר באותם דברים, אני מגיע למסקנה שתנא חודוש אולי לא רצה ממש לנטוש אותי, אבל כנראה שהיה לו נוח יותר עם שני ילדיו. אני הייתי תוספת. ילד עצמאי שלא ממש מקבל הוראות, עושה דברים כפי שנראה לו. תנא אהב אותי, אבל לא כל כך הסתדר איתי. ההצעה שלו שאסע יחד איתם לאמריקה, ומצד שני ההצעה להצטרף לאניית הילדים לארץ-ישראל שיקפה כנראה את היחס שלו אלי (אני חייב לומר שבסך הכל התנהגתי יפה והשתדלתי להיות ילד טוב וממושמע).
 
בכל הנוגע אלי, אני יכול לומר שחששתי מהנסיעה. לא זכרתי את הארץ אבל מהסרטים שראינו בלטו על נופיה היבשים שלא מצאו חן בעיני. עוד הייתי רגיל ליערות הגדולים של רוסיה, לנהרות הרחבים שלה, לשלג, למים, לצבע הירוק.
 
היו כמובן החששות מפני הבלתי נודע. לא ידעתי לאן מובילה אותנו הרכבת, איזו אניה מחכה לנו בנמל, וגרוע מכל מי מצפה לנו באותה ארץ זרה ומה יעשה בי שם? האם יתכן שקרובי משפחה שאיני יודע על קיומם ימצאו אותי שם, או שמא אהיה באותו מקום ילד יתום בן 13, יחיד לבדו בעולם, שמתגעגע אל בני משפחתו וחסר אותם?
 
בתחושות קשות אלו עליתי לרכבת לצרפת, וכבר בשעות הראשונות לנסיעה התחלתי להתחבר אל ילדים נוספים. הייינו כולנו יתומים מאב ואם. זו גם היתה הסיבה שקיבלנו את הסרטיפיקטים (אישורי העלייה) שלנו משלטונות הוד מלכותה. ההורים שלנו נרצחו כולם בשואה. ברכבת, ומאוחר יותר במחנה המעבר, או במוסד, היינו מעתה ואילך משפחה חדשה.  
 
הנסיעה למרסיי באותם ימים ארכה כיומיים שלושה. אינני זוכר בדיוק כמה ימים נסענו, אך אני כן זוכר שהגענו לנמל לפנות ערב. תיכף ומייד הופנינו אל מחנה המעבר מקום מסודר ומאורגן להפליא. היה במחנה הזה, למרות הצריפים הגדולים והאחידים, משהו מרגיע. הרגשנו שיש מי שדואג לנו. חשנו שסדר ומופת שולטים בכל. בחורים ובחורות ארצישראליות וכן חיילים מהבריגדה - הסתובבו בין צריפי השינה, חדר האוכל ובית הכנסת, ודאגו שהכל יתנהל כפי שצריך היה הכל להתנהל וכן ארגנו במקום ערבי שירה וריקודים. האווירה הכללית במחנה היתה נעימה.
 
 
באופק חיכה לי עתיד חדש, אבל אני התקשיתי לחשוב על הנסיעה. גם בגלל אי הודאות שעליה כבר דיברתי פה, וגם בגלל אמא וקרובי המשפחה. אז עוד לא ידעתי שרוב רובם של היקרים שלי היו בין החיים.
 
באיזשהו מקום, עדיין ציפיתי לאמא. חשתי בתוך תוכי כי היא חיה וקיימת. בכל יום, חיכיתי למכתב או לאות חיים ממנה. ידעתי כי אם אעלה עתה לארץ-ישראל אתרחק ממנה. שאם תצוץ פתאום ממקום כלשהו, לא אהיה שם כדי לפגוש אותה. אימי האהובה היתה בראש מחשבותי כל הימים.
 
השיחות על ההורים שאינם, היו נושא שיחה נפוץ בין ילדי המחנה. ילדים וילדות בני תשע ועשר סיפרו זה לזה על הוריהם, מה עשה אבא, במה עבד, איך היתה אמא. הזיכרון היה עדיין טרי.
 
ביום הרבינו לדבר ולהזכיר את ההורים והאחים שניספו, ובלילה נשמעו צעקות בגלל סיוטי הלילה שלא הירפו מרבים מאיתנו. אבל הבעיה האמיתית היתה עם הילדים הקטנים יותר זאטוטים בני חמש, שש ושבע, בלי הורים, לבדם בעולם. הם לא הפסיקו לבכות, והבכי שלהם נשמע במחנה במשך כל שעות היום. הם סבלו מאוד, והסבל של אותם קטנים ממש קרע לנו את הלב. רצינו מאוד לעזור להם, אך לא ידענו כיצד.
 
כותרת ביניים: עולים לאניה
 
מוזר איך התחלתי להתאקלם במחנה, שבו כנראה שהינו פרק זמן קצר, לא יותר משבוע ימים. יותר מזה לא יכולנו להיות במקום. המחנה חיכה לגלי העולים החדשים שהגיעו מכל רחבי אירופה. מי שנקלט והתארגן היה צריך לפנות את מקומו לבאים אחריו. לנו כבר חיכתה ה"שמפוליון", אנייה צרפתית מפוארת (במושגים של אותם ימים) שהפליגה בימים כתיקונם על הקו מרסיי-ביירות (שלושה חודשים בלבד אחרי שהביאה אותנו לארץ, עלתה השמפוליון על שרטון, וטבעה).
 
ממרסיי יצאנו עם רכוש. לכל ילד ניתנו שני בקבוקי יין ו 300 פרנקים צרפתיים. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שבה החזקתי בידי סכום כסף כלשהו. את בקבוקי היין מכרתי וזמן קצר אחר כך כבר עליתי על סיפון האנייה. אינני זוכר מדוע, אבל אני וכמה ילדים נוספים שוכנו על הסיפון, לא בתוך התאים. אולי היה זה בגלל הדוחק, אולי בגלל מזג האויר החם. כילדים, נהנינו דווקא לישון על גבי הסיפון.
 
עבורי, ההפלגה לארץ היתה קלה, למרות שנמשכה זמן רב יחסית, כמעט שלושה שבועות. הים לא סער, אך ילדים רבים חלו במחלת ים ולא פסקו מלהקיא עד שהגענו לנמל חיפה. הרגשתי טוב יחסית בכל ההפלגה.
 
ההפלגה החלה כנראה ב 10 באפריל שנת 1946. העצירה הראשונה היתה בביזרטה בטוניס. העצירה השניה היתה באלכסנדריה שבמצרים. במהלך הנסיעה הרבינו לטייל על סיפוני הענק, לנסות לקשור שיחה עם אנשי הצוות, נהנינו להשקיף על אניות וספינות אחרות שחלפו לידינו. השיט בחברתם של עוד כ 2000 ילדים היה חוויה בלתי נשכחת.
 
כותרת ביניים: חיטוי בנמל חיפה
 
לנמל חיפה הגענו לקראת שעות הצהריים. אני זוכר שהיה אור יום מלא, ושזמן מה קודם לכן כבר ניצבנו כולנו ליד מעקה הספינה, מצפים לראות את חופי הארץ שלנו.
 
מרחוק, נראתה אז חיפה עיר גדולה ויפה. האניה נקשרה לרציף, אבל אנחנו לא הורשינו לרדת. על הסיפון עלתה קבוצה של פקידי סוכנות, פקחים וחיילים. הם בדקו את רשיונות העלייה שלנו, את התנאים הסניטריים, וידאו כי הילדים לא נדבקו במחלות שונות ורק מספר שעות אחר כך התירו לנו לרדת לחוף שם עברנו תהליך לא נעים של חיטוי ומתן זריקות. היה קשה, לא נעים, אבל התגברנו גם על הזריקות.
 
בידו של כל אחד מאיתנו היתה חבילה קטנה ובה מעט בגדים וחפצים אישיים. מעבר לבגדים, היו עימי מספר תמונות מהמחנה במרסיי. צלם נודד שהיה עובר במקום אחראי לכך שלפחות מהמחנה, יש לי כבר תמונות מעודכנות (את השאר, השלמתי מקרובי משפחה מארצות-הברית וארגנטינה, אליהם נשלחו תמונות שלנו עוד לפני המלחמה).
 
מנמל חיפה העלו אותנו על אוטובוסים. איש לא אמר לנו לאן מועדות פנינו, אבל אחרי נסיעה קצרה הגענו למחנה הקרוי "שער עליה" שם שהינו במשך חודש ימים. אי הודאות הפכה להיות עכשיו יותר מציקה מי יקח אותנו, ולאן נלך? מי זקוק לילדים בני 12, 13 או 14 שעדיין צריכים השגחה צמודה?
 
 
למרות הפעילות המאורגנת, התחלתי לחוש געגועים הולכים וגוברים לאירופה ולרוסיה, לפרטיזנים, לתנא חודוש שהיה לי כמשפחה. הייתי לא פה ולא שם. בין לבין. כבר ניתקתי קשר מהעולם הישן שלי, ועדיין לא בניתי לעצמי עולם חדש משל עצמי. גם חברים של ממש עוד לא היו. היום אני מבין שחבלי הקליטה שלי בארץ החדשה לא היו אמנם ארוכים, אבל קלים בהחלט הם לא היו.
 
למזלנו, היו המדריכים ב"שער עליה" ערים ומודעים למצבנו הקשה. במחנה התקיימו במשך כל שעות היום שיעורים לחינוך גופני, היסטוריה, ולימודי עברית. היה לי מזל. דיברתי עברית טובה למדי, אותה למדתי לפני המלחמה בבית ספר "תרבות" ובמחנה העקורים "פרנוואלד" שבגרמניה. המדריכים כאן עזרו לנו להקלט בארץ.  
 
השלב הבא היה עתלית, אותו מחנה מפורסם שאותו חצו בדרכם עשרות אלפים של מעפילים ועולים חדשים. בשלב זה הוברר לנו כי מצפים לנו שני מסלולי קליטה. האחד קיבוץ, והדבר תלוי בתנועת הנוער לה היינו שייכים (מישהו חושב שאז לא היתה פוליטיקה מעורבת בכל מקום?). אפשרות שניה - מוסד ילדים לנוער עולה, ניצולי שואה.
 
בחרתי באפשרות השניה. וכיוון שלא נמניתי על אף תנועה הסתפחתי לכמה ילדים שהיו חברים בתנועה הציונית חלוצית עובדת. יום אחד עלינו על אוטובוס שלקח אותנו למוסד הילדים במגדיאל, על שם בנציון מוסנזון. יחד עימי בקבוצה ג' היו אז חיים נאדל ואפרים חירם, פיחוטקה, לימים קצינים בכירים בצא הגנה לישראל. אנחנו בקשר הדוק עד היום הזה.
(פיחוטקה, כידוע, נבחר לאחר שחרורו מהצבא לראש המועצה מקומית רמת השרון. שלושתנו מצויים עד היום בקשר חברי הדוק).
 
כותרת ביניים: מגדיאל
 
מגדיאל נראתה לי אז נווה מדבר קטן. היו אלו ימים חמים, והשדות בארץ הצהיבו. במוסד שלנו, לעומת זאת, השתרעו מדשאות ירוקות רחבות ידיים שהקיפו את צריפי המגורים שלנו. בכל פינה ניצבו אקליפטוסים גבוהים, זכר לנסיונות החלוצים לייבש את ביצות השרון הטובעניות. מעבר לצריפים ניצבו מבני המשק השונים הרפת, הלולים, המתבן, המכבסה, המתפרה, המטבח וחדר-האוכל, משרדי ההנהלה, ומחסן הבגדים השיתופי.
 
התנאים הפיזיים היו טובים. בכל חדר שוכנו ארבעה ילדים. על המיטות היו סדינים לבנים. נקיים. ולמרות שלכולנו לא היו הורים, חשו חלק מאיתנו כי הגענו סוף סוף הביתה. ידענו שנישאר במקם יותר משבוע או חודש ימים. חשנו שלא נאלץ עוד לנסוע, לנדוד, ידענו לבטח שאנחנו נשארים כאן. ואכן כך היה. התאקלמנו, התבגרנו, והתחזקנו לקראת החיים החדשים הצפויים לנו.
 
הקליטה היתה מהירה. בימים היינו לומדים. אחר הצהריים, בתום מנוחה קלה, מיהרנו אל משק החי. בתחילה עבדתי במשתלה. אחרי שלושה חודשים עברתי לעבוד בגן הירק, ומשם למטעים ולפלחה בשדות האיכרים של ירקונה וגני-עם. בתום השלב המשקי נכונה לי תקופה לא ארוכה במחסן הבגדים המשותף, שם גהצתי, סידרתי בגדים, ואף קניתי לי מומחיות כמתקן מדופלם של גרביים. כל כך מהיר הייתי, עד שזכיתי לימי חופש שאותם נצלתי כדי לשחק כדורגל עיסוק שבו הגעתי מאוחר יותר לקבוצות נכבדות. כמו כן, נבחרתי לספורטאי מצטיין בבית הספר ובמוסד – שם התחנכתי בשנים 46 – 50.  
 
אבל בינתיים, עוד לפני האימונים ב"מכבי", עבדתי ברפת. אני חושב שהעבודה עם הפרות ריפאה בי משהו. אהבתי לקום מוקדם בבוקר, לצאת אל הרפת, להחזיק את דלי החלב (מי שמע אז על מכוני חליבה אוטמטיים ומודרניים?) ולהנות מסילוני החלב החם שממלאים את הדליים בזה אחר זה.
 
כותרת ביניים: במוסד
 
בכלל, החיים במוסד בשנים 1946 עד 1950 - היו מבריאים, משקמים, מרפא לנפש הפצועה של ניצולי השואה הקטנים. כי המוסד היה לא רק עבודה ולימודים. הוא היה גם מוסיקה קלסית, וערבי שירה, וקבלות ערב שבת חגיגיות, וטקסים, וחגי ביכורים צבעוניים, וטיולים עם מדריכים צברים שהכירו היטב את הארץ.
 
באותה תקופה התחלתי לפתח תחביב חדש ציור. ידעתי שיש לי כישרון לכך, כיוון שאהבתי לצייר עוד בימים הרחוקים של לפני המלחמה. במגדיאל הייתי צמוד לבלוק גדול של ניירות לבנים, וחלק מהציורים שמור איתי עד עצם היום הזה. הרביתי לצייר בהם נופי הרים ואגמים, אנשים, רישומים ודמויות כמו משה שרת, יגאל אלון, סטאלין, ותינוק משחק. אלו שמסתכלים בהם אומרים לי שיש לי כישרון ציור טוב.
 
החודשים חלפו, ואני חשתי שאני הולך ומתערה בארץ. עכשיו כבר הייתי רפתן מומחה, אתלט, כדורגלן מצטיין, וגם אהבתי ללמוד. כן, בהתחלה נשלחנו לבית ספר דתי המזרחי, שמנהלו היה ד"ר אנגל (מנהל המוסד נקרא ד"ר אלנברג). התחלתי את לימודי שם בכיתה ה, אך חיש קל הקפיצה אותי המורה לכיתה ו. המקצועות האהובים עלי, בהם הצטיינתי: ספורט, גאוגרפיה, ואנגלית.
 
כותרת ביניים: פועל חקלאי, ו 12.5 גרוש ליום
 
באותם ימים התחלנו להרוויח כסף משל עצמנו. בלא שנטלנו רשות, היינו חומקים למשקיהם של האיכרים באזור. אחד הילדים ממגדיאל, מנחם פרל שמו, אמר כי אביו ישמח להעסיק אותנו וכך אמנם היה. בעיקר עסקנו בחפירת גומות לעצים בפרדסים. היתה זו עבודה מפרכת, אך קיבלנו עבורה שכר נאה של 12.5 גרושים לשעה, שכר גבוה מאוד עבור ילדים בגילנו. 
 
הייתי בגיל ההתבגרות, אבל בכל הנוגע לבנות הייתי טירון גמור ילד צנום וביישן, שלא העז להתקרב אל בנות המין השני. על שתי בנות שמתי אז עין. האחת בתיה פקטור. השניה אילנה זפט. היא היתה ילדה רזה וצנומה, ואני חיבבתי אותה מאוד אבל כנראה בגלל ביישנותי, ואולי גם ביישנותה, לא קרה ביננו דבר.
 
כותרת ביניים: הידד, יש לי קרובים חדשים!
 
במקביל, הלכו "והתגלו" בארץ קרובי משפחה חדשים שעלו ארצה עוד לפני פרוץ המלחמה. אחת מהם היתה צירקה שפירא (אמא של רובי שפירא ז"ל, לשעבר מבעלי הפועל חיפה), שהיתה אחותו של סבא שלי. אצלה הייתי לא מעט בחגים ושבתות, והיא זו שנתנה לי תחושה של משפחה (הם גרו אז בדירת חד וחצי קטנה בהדר ומאוחר יותר עברו לשיכון חיילים משוחררים בבת-גלים, לדירה של סלון ושני חדרי שינה קטנים).
 
באמצעות המדור לחיפוש קרובים ברדיו שמעה שהגיע ארצה ילד ששם משפחתו אטקין. אחרי שבררה בסוכנות ומצאה כי שמו של הילד מיכאל, הבינה שקרוב משפחה נוסף שלה ניצל אף הוא מהשואה. שניהם, דב ז"ל וצירקה, נתנו לי תחושה של "בית".
 
קרובים נוספים שגילו אותי כאן היו ממשפחת קבקוב, משפחתה של סבתי. היה זה אברהם (בומה) קבקוב, צעיר בריא גוף שכאן היה נהג של חברת דן והיה מהנהגים הבודדים בארץ שנהג אוטובוס של קומתיים, שנסע על הקו שבין פתח תקווה לבין תל אביב. היו קרובים נוספים, שהתגוררו בכפר חסידים ושדה יעקב אליהם נסעתי בשבתות וחגים, וגם שם הרגשתי כמו בבית.
 
לקרובים הללו, אף שלא היו מבני משפחתי שהכרתי מביילורוסיה, היתה חשיבות רבה עבורי. ראשית, היתה לי סוף סוף משפחה. נכון, לא אח, לא הורים או בני דודים, אבל משפחה. והיו כמובן השבתות והחגים. היו ילדים במוסד שבסופי השבוע נשארו תמיד במגדיאל. הם ראו את הילדים האחרים נוסעים למקומות שונים, ולהם פשוט לא היה מקום לנסוע אליו. שמחתי שלי היה לאן לנסוע, מקום ללכת, קרובי משפחה שאפשר לחוש חום וקרבה אליהם.
 
כותרת ביניים: השבת השחורה
 
אחד האירועים הזכורים לי היטב מתקופת מגדיאל היתה השבת השחורה. אזכיר לקוראים הצעירים ביננו כי ב 29.6.46 פתחו הבריטים במבצע רחב ממדים של חיפושי נשק בכל הארץ. הם סרקו, בלשו, הפכו וחפרו ואף מצאו כמויות לא מבוטלות של נשק ותחמושת ואסרו לוחמים ומנהיגי ישוב.
 
גם על מגדיאל הם לא פסחו. מישהו כנראה הלשין והעביר ידיעות על נשק החבוי בסליק במוסד עובדה שהיתה נכונה לחלוטין. באותה שבת של סוף יוני נכנסו חיילים בריטים עם כומתות אדומות (כלניות) למוסד והתחילו לחפש נשק בכל מקום. החיילים הללו הטילו עלינו יראה.
 
זו היתה חוויה מפחידה. לאלו ביננו שעברו את השואה חזרו הפחדים פעם נוספת. הבריטים החליטו לא לוותר. אני זוכר שהתחילו בחפירות קדחתניות בנקודה מסויימת ליד חדר האוכל, כדי לאתר את הנשק. אבל הנשק לא נמצא. הסליק היה מצוי במקום מסויים אי שם בין הרפת לבין הלול ובסופו של דבר חזרו הבריטים לבסיסם מבלי למצא אצלנו דבר.
 
כותרת ביניים: יריות, וכדור בקיר חדרי
 
עכשיו כבר הייתי כמעט בן 15. בסוף נובמבר 1947 התקיים אותו אירוע היסטורי של ההצבעה על ההחלטה להעניק מדינה ליהודים ואני זוכר שבמוסד היה מקלט רדיו אחד בלבד, אליו היו מחוברים מספר רמקולים. עמדנו כולנו, מצטופפים, סופרים את הקולות ואחר כך משהוכרזה התוצאה הרשמית יצאנו אל רחובות מגדיאל כדי להצטרף אל הרוקדים ואל השרים. הישוב כולו, על עריו, מושביו וקיבוציו, שמח וצהל על הקמת המדינה – מדינת ישראל.
 
בכלל, עניני הביטחון היו תמיד ברקע, תזכורת לשכנים הערבים הנמצאים בסמוך לנו, בכפר ביר-עדס העוין. זמן קצר אחרי ההצבעה באו"ם, בשלהי שנת 1947, החלו הערבים לירות לעבר מגדיאל. באחת הפעמים זה היה ממש קרוב. כדור חדר דרך החלון ונתקע בקיר החדר שלי. מרוב פחד השתטחתי על הרצפה, ומצאתי מחסה מתחת למיטה שלי.
 
מלחמת השחרור פרצה זמן קצר אחר כך. כיוון שלא היינו כשרים עדיין לגיוס, אבל הגענו כולם לגיל 15 או 16, גוייסנו תחילה להגנה ואחר כך לגדנ"ע ותרמנו למאמץ המלחמתי כרצים וקשרים בין העמדות דבר שסייע רבות ללוחמים.
 
בעידן של מחסור ברכב וקשר, היו לרצים תפקיד חשוב ביותר. היינו רצים ברגל בין העמדות למפקדה, מעבירים פתקים, הוראות, נשק ומזון. לא נלחמנו אמנם, אבל אני זוכר שהיינו כולנו מלאי גאווה על תפקידנו זה אותו, אגב, עשינו שלא על דעת המחנכים שלנו במוסד. 
 
אירוע נוסף שאני זוכר מאותם ימים הוא השלג שירד בפברואר של שנת 1950. זכור לי שהתעוררתי מוקדם בבוקר וראיתי שהאדמה מכוסה מעטה לבן, מוכר היטב עוד מיערותיה של רוסיה. חשתי אל חבריי הרפתנים, כי זכרתי שהשארנו את הפרות בחצר הרפת וחששתי לגורלן. מי שסרב להתעורר מצא את מיטתו הפוכה, אבל את הפרות כינסנו תיכף ומייד אל תוך הרפת.
 
השנים אותן עברתי במגדיאל זכורות לי כשנים מאושרות. אחרי התקופה הקשה באירופה, הרעב, המחסור, הפחד התמידי מהגרמנים וההרגשה החריפה של העדר בית אמיתי, באה במגדיאל וסיפקה לי כמעט את אותם דברים שכה חסרתי. המנהל, וצוות המדריכים המסור, העניקו לנו תחושה של הורים, משפחה ובית במולדת.
 
כותרת ביניים: הולכים לקיבוץ תלמי יפה
 
השנים חלפו, ואנחנו כבר ניצבנו בתחילתה של שנת 1950. הייתי כבר בן 17, ובני גילנו התחילו להרהר בקול על עתידם. באותה התקופה, ובסביבה החקלאית שבה "גדלנו", היה ברור כי כמעט לכולם מחכה אותה משימה לאומית שאין חשובה ממנה: ההגשמה, ובמקרה שלנו, הליכה לקיבוץ. היו כאלו שהלכו לחזק קיבוצים קיימים, והיו כאלו שחלמו על הקמתו של קיבוץ חדש, רצוי באזור ספר המרוחק ממרכז הארץ.
 
שמחתי שנמנינו על הקבוצות שהגיעו לאזורים מרוחקים. היעד שלנו היה קיבוץ קטן בין גברעם, אשקלון ויד מרדכי. תלמי יפה קראו למקום (שבמשך השנים הפך למושב שיתופי, על שם המנהיג הציוני שמואל-לייב יפה). אחרי נסיעה ארוכה הגענו למקום. הקיבוץ היה בחיתוליו אך אנחנו לא היינו הראשונים. קבוצה שהגיעה למקום כמה חודשים קודם לכן כבר דאגה להתחיל לעבד את השדות שמסביב, והקימה בהתיישבות כמה צריפים ומספר אוהלים. אנחנו היינו מה שנקרא אז השלמה.
 
למזלי, לא הייתי טירון בתחום החקלאות. כוון שמוניתי בזמנו כאחראי על הרפת היה לי מושג בפרות, שלא לדבר על המטעים והפלחה. כאן המקום להזכיר כי מדי פעם, כפי שהיה נהוג באותן שנים, היינו יוצאים למחנות עבודה חוויה נהדרת, שלימדה אותנו מעט על חיי הקיבוץ. קבוצה ג', שלי, יצאה לקיבוץ זיקים, שהשתייך אף הוא לעובד-הציוני.
 
החיים בקיבוץ היו טובים. לניצול שואה כמוני, לפחות בשנות ההתבגרות, היו המסגרות חשובות. התחושה שיש בחיים סדר וארגון, וכי הכל זורם על מי מנוחות. שלא לדבר על האווירה החלוצית בקיבוץ של אותן שנים. ההרגשה הנכונה לכשעצמה שאנחנו גואלים את האדמה, ובונים את המדינה הצעירה. הגשמת החלוציות ביגרה אותנו.
 
והיו כמובן החבר'ה צעירים, נלהבים, מוכנים לעשות הכל למען הצלחתו של הקיבוץ. ביום היינו עובדים קשה ובערב רוקדים, שרים, מנהלים אסיפות חברים סוערות. היינו יחד בנים ובנות, בני 18, 19    ו 20. אני הייתי אז ברפת, מקומי הטבעי. יחד אתי עבד בחור רומני בשם קוץ'. בהמשך התחלנו לפתח את גן הירק, את המטעים, ושאר ענפי המשק. אני גאה לומר שהייתי בין מקימי הישוב, ואז ראש ועדת התרבות והספורט של המקום. היום תלמי יפה הוא מושב עובדים שיתופי עוסק בחקלאות.
 
כותרת ביניים: מכבי תל אביב
 
אבל כבר אז, עוד לפני הצבא, התחיל לפעם בי "חיידק" הספורט. בשנת 1950 התקיימה ה"מכביה" ברחובות ולי ניתנה האפשרות לנסוע לעיר הקרובה כדי לחזות בתחרויות המרשימות. ראיתי קבוצות כדורגל מארגנטינה, ברזיל, ואת נבחרת ארצות הברית בכדורסל. 
 
"חיידק" כדורגל לא הרפה ממני. היה לי חלום: להיות שחקן מפורסם, לעלות על מגרשים, להבקיע שערים, להיות חלק מנבחרת כדורגל ידועה. באחד המשחקים שבהם צפיתי החלטתי להעז. ניגשתי למישהו מההנהלה ואמרתי להם: אני יודע לשחק טוב, ואני רוצה להתאמן אצלכם בקבוצה. הם הביטו עלי, נתנו לי לבעוט ולכדרר, ואחר כך אמרו: טוב, אתה נשאר אצלנו, אבל עדיין לא עולה על שום מגרש. קודם תתאמן, תשתפשף, ואחר כך נראה מה יקרה.
 
וכך היה. עוד כשהייתי בקיבוץ תלמי יפה, הייתי עולה על אוטובוס פעם בשבוע ומטלטל בנסיעה ארוכה עד תל אביב הרחוקה כדי לשחק במכבי תל אביב. אז היתה זו קבוצה עם שחקנים כמו שייע גלזר, יוסלה מירמוביץ, אלי פוקס, יצחק שניאור (שאחר כך הפך להיות מאמן), השוער איווניר, ועוד ועוד מאותן דמויות ידועות ומפורסמות. היה לא קל להגיע לתל אביב, אך אני שאפתי לשחק בקבוצה.
 
כותרת ביניים: הגיוס לצה"ל
 
אני מתאר לעצמי שלו הייתי ממשיך להתאמן בצורה סדירה, הייתי הופך להיות שחקן מהמניין במכבי תל אביב, אבל הגורל רצה אחרת. בתחילת שנת 1951 נקראתילשרת בצה"ל וב 11.3.51 התגייסתי לשורותיו של צבא ההגנה לישראל. למזלי, אחד הקצינים בבקו"ם,   שניאור, הכיר אותי הטב. "אני פוטר אותך מטירונות", אמר לי. "חבל על הזמן שלך. אני שולח אותך ישר לקורס מדריכי ספורט (מדס"ים)". למרות זאת, לא ויתרו לי ואחרי שנה עברתי קורס הדומה לטירונות.
 
פחות מזל היה לי עם אורך תקופת השירות. מי שגוייס שבועיים שלושה לפנינו עשה שירות צבאי של שנתיים ימים. אנחנו היינו המחזור הראשון ששירתו הוארךלתקופה של שנתיים וחצי.
 
אבל מעבר לכל אלו, אני יכול לומר שהיתה לי תקופת שירות נהדרת. הייתי אז בכושר פיזי מעולה, והדרכתי ביחידות המובחרות ביותר,   ה 101 של אריק שרון (משם זכור לי שרון כמפקד אמיץ, מסור, שמחזיק "קצר" את החיילים שלו), קורס מגדים, הקומנדו הימי (שייטת 13, שמושבה בעתלית), קורס קצינים, ועוד ועוד.
 
במשך הזמן, קניתי לי התמחות בענף של ג'ודו צבאי וקרב פנים אל פנים. תחום אחר שבו הצטיינתי: מעבר מכשולים.
 
בכל מקום בו הייתי אהבו אותי. כל כך אהבו אותי, שגם במסדרי נשק, בהם זלזלתי, לא החמירו איתי. פשוט, לא אהבתי לנקות נשק ולא הקפדתי על הסדר הצבאי הטוב.
 
זכור לי מסדר אחד שאליו הגעתי עם נשק מלוכלך. נאמר לי לנקותו, על ידי המדריך משה רייך מהצנחנים, וכמה דקות אחר כך חזרתי עם נשק נקי. הנשק שלך? שאל המפקד שלי. לא, המפקד, אמרתי בכנות, הוא נקי, כי הוא של חברי. כל חייל אחר היה מקבל עונש בו במקום. לא אני. נאמר לי, בחיוך סלחני, לחזור תוך שעתיים עם נשק מצוחצח, והפעם שלי. עשיתי כפי שאמר לי הסמל רייך, ולא העזתי ל"הפר" יותר את ה"חוק".
 
במקביל לשירות, המשכתי להתאמן במכבי נתניה (אימונים בלבד) אבל הכושר שלי הלך וירד. שוב לא יכולתי להתפנות לאימונים כבעבר ובשלב מסוים נרמז לי שכדאי לי לעבור קבוצה. עברתי למכבי נתניה שהתאמנה בדורה, אבל הקריירה שלי כשחקן כבר היתה בדעיכה (אז, הורשיתי להשתתף רק באימונים). עדיין אהבתי לבא למשחקי כדורגל כצופה. הייתי לובש מדים מגוהצים, מקפל את שרוול החולצה מעל הפס היחיד של הטר"ש (שיחשבו שאני מינימום סמל) ונכנס בגאווה של לוחם אל מגרש הכדורגל. הסדרנים, שהכירו אותנו, הניחו לנו להכנס ללא כרטיס. נהניתי מהמשחקים אם לא כשחקן מן השורה, לפחות כצופה נלהב מהצד. 
 
לשים במסגרת בולטת, בפרק מס' 1:
 
למרות שנפטר בגיל 32, אני זוכר את אבא היטב. אבא, נולד כנראה בעיר דוקשיץ, כנראה ב 5.8.1909 ונפטר כנראה ב 25.3.1941. אבי, מנחם מנדל, צאצא למשפחות אטקין וקבקוב, היה גבר נאה, בעל השכלה רחבה, נבון, ידיד נאמן, חבר מסור ואבא למופת. היה לו חוש הומור נפלא ולכן אהבו כל מקורביו להיות בקרבתו. בגלל החוש המסחרי, אהבו בני המשפחה לעבוד לצידו.
 
החוש המסחרי הביא שפע, ובבית היה תמיד כל טוב, בגדים, אוכל, ספרים, ומה לא. אבא היה מעורב בכל עיסקי המשפחה: טחנת הקמח, מנסרת העצים לריהוט ובנין, נגרית הרהיטים, מסעדה קטנה (של סבתא) לעוברי אורח.
 
אבל אבא הרבה לנסוע, להעדר מהבית, והדבר הפריע לנו מאוד. התגעגענו אליו תדירות. אנחנו רצינו שיהיו איתנו, ישחקו ויבלו, והם היו טרודים בעבודתם. עם זאת, מצאו הורינו זמן לספר לנו סיפורים מענינים. היה זה תענוג לחכות לאבא בסוף השבוע, לראותו מגיע הביתה, יורד מהעגלה שלו.
 
לצערנו, היו אבא ואמא נשואים תשע שנים בלבד. כשנפטר אבא, צעיר כל כך, הוא חסר מאוד לאמא. ולנו.
 

Go Back  Print  Send Page
   משרד ראשי - תל אביב והמרכז,  טל': 03-7542873   || מוקד הודעות:  24/7 : 03-7542873     פקס: 03-7622513  :FAX                    
 
סניף חיפה והצפון:  טל:  04-8715370     פקס: 04-8715763  :FAX ||    סניף ירושליים:  02-5660085        ||     סניף באר שבע והדרום:   08-6450007     
 נייד:    052-3728828    : Mobile   ||   דוא"ל משרד:   office@etkin.co.il    ||  דוא"ל חיים: haim@etkin.co.il 

    
 כל הזכויות שמורות לחיים אטקין - שמאות סקרים ומידע    © All Rights Reserved To Haim Etkin - Appraiser      ©   1985 -2017 
למעלה מ- 32 שנות מצויינות בשמאות אמינה, נכונה ומדוייקת

 
לייבסיטי - בניית אתרים