ראשית, אני רוצה להודות לכם על שהנכם כאן איתי: אשתי רבקה (ריבינקה), בניי מנחם, חיים, ניצן, עמית ועידן, בנות זוגם (מזל, טלי, מיכל ורעות) וילדיהם - נכדינו הנפלאים (ענבר, שני, אייל, עידו,קרן, הילה, ליאור, בר, שי, בן ונעם).
במשך שנים אני מספר לכם, פה ושם, על מה שעבר עלי בשנים לא קלות עד שהגעתי לארצישראל. סיפרתי על קרולבשצ'יזנה, על משפחתי, על הבריחה מהגטו, אבל תמיד סופר הסיפור בצורה מקוטעת, זעיר פה, זעיר שם.
לא מזמן הגעתי לגיל 70, וחשתי כי הגיעה עת לספר לכם את את הסיפור במלואו: הייתי רוצה שתדעו מי היא משפחתנו, מהיכן מקורה, שורשיה, היכן נולדתי, מדוע נאלצתי לעזוב בחופזה את עיירת מולדתי, מי דאג לי באותן שנים קשות ביערות, ועוד ועוד.
זמן קצר אחרי אותה החלטה, ואולי לא במקרה, חלמתי חלום מופלא. בחלומי, אני חוזר לביתנו הנאה בעיירה קרולבשצ'יזנה. מרחוק אני מבחין בחצר הגדולה הנאה ובעצי הליבנה, בדובדבנים, בפרחי הנוי היפים ששתלה אימי חוה. לרגע אחד של חלום, היה נדמה לי שאני נמצא שם, במקום הולדתי, לא רחוק מתחנת הרכבת. היכן שהתחיל הכל.
ליד הבית אני רואה שני פעוטות משחקים בחצר. אלו הם אחי התאום ואני: מיכעלע (מיכאל) ושעפסעלע (שבתאי), או כפי שקראו לנו – ישראל/מיכעלע וחיים/שעפסעלע – התאומים (די צוווילינג). נולדנו למשפחת אטקין הנהדרת, נכדים למשפחתם של שאול-רפאל אטקין וסבתא חיה-ליבע לבית קבקוב.
בחזית הבית המפואר של משפחת אטקין. במרכז, התאומים, חיים ומיכאל, וההורים, מנחם-מנדל וחווה
החלום היה קצר, אך בעיני היתה לו משמעות. הבנתי כי את התמונות הללו שאני נושא עימי – והסיפור העומד מאחוריהן - יש להעביר הלאה, אליכם, אל הדורות הבאים. שתדעו את כל אשר עבר עלינו. שתדעו – ושלא תשכחו.
אני, מיכאל אטקין, חש כי אני מיצג בכבוד ובאהבה את כל אלו שלא הצליחו להגיע לארץ, שניספו בשואה. אני תקווה שבספרי זה אצליח לפרוש בפניכם – כל היקרים לי – את סיפור חיי במלואו.
ולו יהי ספר זה לא רק סיפור חיי, אלא גם אנדרטה, איזכור חלקי, לעולם גדול, יפה ומפואר, שהיה ושוב איננו עוד.
.jpg?id=3374818){kind=small}
